בן ארצי נ' צ'מפיון מוטורס בע"מ

פסק דין

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע להשית על הנתבעת את ההוצאות, אותן יידרש להוציא על מנת להתאים רכב שיובא על ידי הנתבעת, ונקנה לימים על ידו, לתקני משרד התחבורה.

טענות הצדדים :

על פי כתב התביעה וגירסת התובע בעדותו לפניי, רכש התובע לפני מספר שנים רכב אשר יובא בשנת 2003 על ידי הנתבעת לארץ. הרכב, פולקסוואגן טרנספורטר 4T, אשר מוגדר כאוטובוס זעיר, נרכש על ידי התובע לצורך הסעת נוסעים בהתאם להגדרתו ברישיון הרכב. לשיטתו, לפני כשנה ביקש להמיר את הרכב לרכב המתאים להסעת תלמידים, ועל כן נדרש לערוך בו שינוי בדמות הוספת פנסי איתות, והכל בהתאם לדרישות משרד התחבורה בעניין.

לדבריו, כאשר ביקש לקבל את אישור משרד התחבורה להמרת הגדרת הרכב כך שיהא מתאים אף להסעת תלמידים, התברר לו כי למעשה הרכב כלל איננו עומד בתנאים שנקבעו על ידי משרד התחבורה לצורך הסעת נוסעים, על אף האמור ברישיון הרכב.

התובע טוען, כי פנה אל משרד התחבורה בבקשה לקבל בכתובים התייחסות בעניין, ואז התברר, כי יש לבצע ברכב שינויים אשר מלכתחילה היה מקום להכניסם, וכי הרכב במתכונתו הנוכחית איננו עונה להנחיות ותקינת משרד התחבורה להכשרתו כאוטובוס זעיר המיועד להסעת נוסעים, בין היתר, בשל מספר המושבים שברכב, המרווחים שביניהם והמעקות החסרים.

לתמיכה בטענותיו, צירף התובע, את מכתבו של מר נתן מלמד ממשרד התחבורה, בו נאמר, בין היתר, כי גם במועד רישומו הראשוני של האוטובוס הזעיר היה עליו לעמוד בדרישות משרד התחבורה, ובדיעבד התברר כי זה לא עמד בהן.

התובע ביקש לברר מה תהא עלות השינויים הנדרשים להתאמה להוראות משרד התחבורה על מנת שיוכל לבקש להמיר את הגדרתו של הרכב לרכב הסעה לתלמידים, וקיבל לידיו הצעת מחיר ולפיה מדובר בהשקעה של כ – 15,500 ₪, לא כולל מע"מ. התובע מבקש להשית חיוב זה על הנתבעת, בטענה שלו פעלה כנדרש במועד העלאת הרכב אל הכביש, ממילא לא היה נדרש להשקיע היום השקעות נוספות בהתאמת הרכב, מעבר להתאמת הפנסים, כאמור מעלה.

הנתבעת טענה בראש ובראשונה כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל התיישנות העילה, וזאת לאור הוראות ס' 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעות כי בתביעה שאיננה במקרקעין תקופת ההתיישנות היא 7 שנים ממועד הולדתה של עילת התביעה.

לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי היא איננה שומרת בידיה אסמכתאות משנת 2003 בנוגע לאופן אספקת הרכב לבעליו הראשונים, וכי ההשקעות שנדרש התובע להשקיע ברכב, מקורן בשינוי הייעוד שהוא מבקש לערוך ברכב, ועל כן אין להשית הוצאות אלו על כתפיה.

לשיטתה, הרכב תאם את דרישות הרוכש המקורי, והעובדה שהתובע - אשר קנה ממנו את הרכב -מבקש לשנות את ייעוד הרכב, איננה מצדיקה חיובה. לטענת הנתבעת, סיפקה לרוכש המקורי רכב אשר מורשה להסיע 10 נוסעים, בהתאם להזמנתו, ובכך השלימה חיוביה, ואין מקום לחזור אליה בשלב זה.

דיון:

התיישנות -

ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

כאמור, לשיטת התובע, נודע לו אודות אי התאמת הרכב שברשותו להוראות משרד התחבורה, לצורך שימוש בו לייעוד לשמו נרכש על ידו ואשר צויין ברישיון הרכב, רק בעקבות פניותיו אל משרד התחבורה במטרה להתאים את הרכב לצורך הסעת תלמידים.

לשיטתו, ממועד רכישת הרכב ועד למועד בו ביקש להסב את השימוש בו, עשה בו שימוש לצורך הסעת נוסעים כפי שהוא עושה עד היום, והכל בהתאם להגדרתו ברישיון הרכב כפי שנעשתה החל ממועד העלאתו על הכביש בשנת 2003 על ידי הנתבעת.

עוד לדבריו, מעולם לא נדרש לבצע שינויים ברכב לצורך שימוש בו בהתאם להגדרתו ברישיון, ומעולם לא ידע כי הרישיון מאפשר שימוש ברכב לצורך הסעת נוסעים על אף העובדה שזה איננו עומד בתקינת משרד התחבורה אשר היו רלוונטיות בשנת 2003. לדברי התובע, למד אודות עילת התביעה רק כתוצאה ממכתבו של מר מלמד ובעקבות פנייתו להסבת הרכב לצורך הסעת תלמידים.

התובע ביאר וטען, כי למעשה רכב המיועד להסעת נוסעים התאים בעבר גם לצורך הסעת תלמידים, ולפני מספר שנים שונו הוראות משרד התחבורה בנוגע להתאמת רכבים להסעת תלמידים, כך שנדרשה רק הוספת פנסי איתות מיוחדים. לדבריו, פעל לצורך הוספת הפנסים כאמור, וסבר כי יוכל לקבל אישור להסעת תלמידים מיד לאחר שינוי זה, שכן בכך יותאם הרכב לדרישות משרד התחבורה לצורך שינוי הייעוד, אלא שאז נתברר לו, שהוא איננו יכול לקבל את האישור הנחשק בשל פגם שנפל באישור הרכב מלכתחילה.

לטענת התובע אם כן, לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות הכשל שברישיון המקורי, ואודות זכותו לקבלת סעד בגין אותו כשל, עד אשר לפני כשנה ביקש להסב את ייעוד הרכב.